עיוורון של זהויות: בין ייחודיות ואחדות
מאת צורית בוסקילה
"להיות קרוב לאלוהים אין זה אומר לעלות או לרדת, אלא להיחלץ מכלא הקיום. אוצרו של אלוהים מונח באי-קיום. הקיום משלה אותך. כיצד תוכל להבין מהו אי-קיום?"[1], ג'לאל א-דין רומי מדבר על אי הקיום כמפגש עם האלוהי האולטימטיבי. האם זה אומר שכל עוד אנו קיימים איננו יכולים להיפגש?
בתקופה של עיצוב זהויות ויחידים בכפר גלובאלי רחב, הפגנות על אי הכרה בזהות מוחות בדרך כלל על שלילה של קיום. נראה שאנו נוטים לחבר בין קיום וזהות, ובמרחב שבו הקיום הבסיסי פחות מוטל בספק, ישנו רובד זהותי המעסיק לא פחות את צרכי האגו הבסיסיים שלנו. גם לזיכרון מקום נכבד במשוואה, ובימי הנרטיב המוכר "נזכור ולא נשכח" יש לומר כי "אני זוכר משמע אני קיים". ידוע שימי זיכרון הם אבן מרכזית בעיצוב נרטיב קולקטיבי, וששכחה היא אחת הסכנות לעיצוב הזהות. אדם שלקה באלצהיימר או סכיזופרניה יכול לעמת אותנו עם שאלות על הקשר שבין זהות, קיום וזיכרון, משום שמפגש עם אי זהות ואי זיכרון מעורר בנו חרדה ומבוכה קיומית[2].
התיאור הבא הוא הכנה למהפכת הזהות של רבי נחמן, ואיננו לפי סדר כרונולוגי, מה שהגיוני לאור המסקנה שלהלן: היה היה פעם פרויד שהסביר לנו שהתת מודע שלנו מחזיק זיכרונות שצריך לחזור אליהם ולהציף אותם. הגיע יונג ואמר שלא מספיק לצעוד אחורה לזיכרון האישי שלנו כי יש זיכרון קולקטיבי שממשיך אחורה בהיסטוריה התרבותית האנושית, שגם צריך לקחת בחשבון. והיה רבי נחמן שדיבר על זיכרון רוחני שלוקח אותנו עוד אחורה עד שהוא מבטל את עצמו, ואולי את עצמנו.
רבי נחמן בסיפורו "שבעת הקבצנים" מאתגר לנו את תפיסת הקיום, הזיכרון והזהות. הקבצן הראשון העיוור מספר סיפור על חבורת אנשים, זקנים ונערים, שנשברו ספינותיהם והתקבצו במגדל, וכעת כאשר שבורה הספינה ואין להם הכלי אתו שטו על הים (האם זו הזהות איתה שטים על המים- המודע והלא מודע, הסוף והאינסוף?) הם נכנסים לתהליך פסיכואנליטי משותף: "עָנוּ וְאָמְרוּ, שֶׁכָּל אֶחָד יְסַפֵּר מַעֲשֶׂה יְשָׁנָה מַה שֶּׁהוּא זוֹכֵר מִזִּכָּרוֹן הָרִאשׁוֹן. הַיְנוּ מַה שֶּׁהוּא זוֹכֵר מֵעֵת שֶׁהִתְחִיל אֶצְלוֹ הַזִּכָּרוֹן"[3]. במעגל הסיפורים שלהם כל אחד הולך אחורה בטווח הזיכרון עד אשר האחרון שבחבורה, הלא הוא הקבצן שלנו, הולך כל כך אחורה שהוא אפילו מגיע אל מה שקדם לזיכרון: "וַאֲנִי ( הַיְנו הַבֶּעטְלֶיר הָעִוֵּר שֶׁמְּסַפֵּר כָּל זֶה) הָיִיתִי אָז תִּינוֹק לְגַמְרֵי, וְהָיִיתִי גַּם־כֵּן שָׁם. וְעָנִיתִי וְאָמַרְתִּי לָהֶם: אֲנִי זוֹכֵר כָּל אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂיּוֹת, וַאֲנִי זוֹכֵר לָאו כְּלוּם! עָנוּ וְאָמְרוּ: זֹאת הִיא מַעֲשֶׂה יְשָׁנָה מְאֹד, יוֹתֵר מִכֻּלָּם! וְהָיָה חִדּוּשׁ גָּדוֹל אֶצְלָם שֶׁהַתִּינוֹק זוֹכֵר יוֹתֵר מִכֻּלָּם". סיפורו של הקבצן הראשון הוא היחיד שרבי נחמן טורח לפרש, אולי כדי להדגים לנו איך לקרוא את שאר הקבצנים. הוא ממשיל את סיפורי החבורה לתהליך יצירת האדם, וסיפור הקבצן כזיכרון קודם ליצירת הוולד ברגע הראשית שלפני הבריאה. הקבצן העיוור מוכתר כמי שהוא גם זקן וגם יניק (תינוק), כמי שלא התחיל לחיות אך חי חיים ארוכים. בהחלט דמות שאוחזת בשני קצוות החבל.
גם במקומות אחרים כאשר רבי נחמן מדבר על זיכרון ושכחה, הוא מחבר בין שכחה והתחדשות, וטוען שגילוי אמיתי הוא רגע חי ללא זיכרון, כי "אצל העולם השכחה היא חסרון גדול בעיניהם אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה[4]". רבי נתן תלמידו מספר עליו שטען שאסור להיות זקן כלל וכלל. הוא מחבר זאת לזכירת המקום האישי (המדרגה) ומתאר כיצד רבי נחמן יכל רגע אחד להתפאר על השגה גבוהה שהגיע אליה, ורגע אחר כך לבכות כמי שלא יודע כלום: "הַכְּלָל, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא עָמַד עַל מַדְרֵגָה אַחַת רַק הָיָה הוֹלֵךְ בִּזְרִיזוּת בְּכָל פַּעַם מִדַּרְגָא לְדַרְגָּא בְּרוּם מַדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת וְהַגְּבוֹהוֹת וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהִגִּיעַ לְמַה שֶּׁהִגִּיעַ עֲדַיִן לֹא נִתְקַרְרָה דַּעְתּוֹ בָּזֶה וְכוּ'[5]". מתוארות כאן אי יציבות ועקביות שקשה מאד לתרגם אותן למעשה, אך לדידו של רבי נחמן נראה שבהחלט חי את דבריו על שכחה ואי אחזקה. במקום אחר מתאר לנו רבי נתן איך סיפר את סיפורי המעשיות, כאשר היה לפתע מפסיק ואומר שאין לו המשך לסיפור, שוהה במקום הריק, ואז משהו היה מתגלה. שוב חזקה הפנמת חווית ההווה ללא הבטחת העבר, ללא זיכרון וללא תשוקה. אני נזכרת בשיעור עם הרב פרומן ז"ל כשהוא קורא בזוהר, אומר "לא מבין" ושותק.
מה מציע רבי נחמן בהקשר של זהות? לדבריו, ככל שנפליג אחורה בזמן, הן אצל קולקטיב והן אצל יחיד, נגלה שלאט לאט המלבושים יורדים עד לכדי מקום ללא מיקום, שיש "לא כלום", שכחה. בחוסר מקום הזה אין עבר של הצלחות וכישלונות, אין ידיעות קודמות, ואין בכלל נרטיב היסטורי. זהות ללא תמונה, ללא זיכרון מוחשי. המילה זהות - מחזיקה בתוכה את ההיפרדות, לכל אחד זהות עצמית משלו, וגם את האירוניה בכך שכולנו זהים, חלק מדבר משותף, ואולי גם ראשוני. שאל את תלמידיו קרישנמורטי: "האם אתם יכולים להתבונן בבן הזוג או בבת הזוג ללא זיכרונות מהעבר? ראו מה בא בעקבות זה, ותגלו באיזו מידה אתם קשורים לעבר. לזיכרונות העבר יש אחיזה חזקה מאד במחשבותיכם. אתם אומרים שאי אפשר להסתכל ללא זיכרונות האתמול, ולכן אתם מוותרים. אתם ממשיכים לריב, להיאבק, לנדנד ולהיות אומללים. ואולם אם באמת תכירו בעובדה שכל עוד אתם מחזיקים ברעיון שכל אחד הוא אינדיבידואל וחיים כל אחד עם הזיכרונות המיוחדים לו, מוכרח להיות קונפליקט בין שני אנשים[6]".
והנה הגיע הניואייג' והציע לנו לאבד זהות, לחיות בלי הגדרות, כולנו אנושות אחת, וכשאנחנו קוראים את רבי נחמן מעבר לפליאה על המהפכנות שלו לפני מאתיים שנה, אנחנו שואלים, מה זה מחדש לנו, המוארים מתקופת האחדות המנשבת מכל פינה וספסל, סדנה ופסטיבל?
בא גרין ומאפיין בספרו הביוגרפי על רבי נחמן "בעל הייסורים", שתי תפיסות, הייחוד והאיחוד: "שני סוגי חשיבה אלה, שמוטב שנכנה אותם 'מייחד' ו'מאחד' במקום 'קיומי' ו'מיסטי', מופיעים זה בצד זה במחשבתו של ר' נחמן בתחומים שונים. לפעמים נדמה כבמקרה הרב והתלמיד אשר לפנינו כי ה'מייחד' הוא שלב בדרך אל ה'מאחד' הסופי... הרב מסייע בידי התלמיד לגלות את עצמו אך ורק כדי שיתעלה מעצמו בסופו של דבר[7]". רבי נחמן מבקש מתלמידיו (ומעצמו ללא ספק) לעשות שני מהלכים והם חייבים לבוא יחד כאבולוציה רוחנית. ראשית מצב ה"ייחוד" בו תפקיד המורה לעזור לתלמיד למצוא את הייחוד שלו, את המבע האינדיבידואלי שלו, השפה, הדפוסים. במצב הזה הנפשי משפיע על הרוחני, ולכן הדפוסים וחסכי הנפש השונים ישפיעו על החיפוש הרוחני, על שפת החיפוש, ההמשגות, רוחב היכולות. בשלב השני, לאחר שיירגע הצורך הייחודי בנפש ויקבל מענה, יוכל התלמיד לעבור את המטמורפוזה ולשחרר את ייחודיות זהותו. שם הרוחני ישפיע על הנפשי, ואז ניתן לעבור למצב של "איחוד" שבו התלמיד מבין כי הוא "לא כלום" (מצב "ביטול"). זה השלב בו נוצרת הפנייה אל החוץ, אל האיחוד עם האחר והאלוהי. שם צועד האדם הקיומי שעשה שלום עם בדידותו אל עבר האיחוד עם המיסטי.
יש סכנה בייחוד ללא איחוד ויש סכנה באיחוד לפני ייחוד. הניו אייג' הרוחני מכוון לפרום את הייחוד המסוכן שמייצר תחרות, מלחמה, אלימות וצרות עין. אלא שבעולם האינסטנט והמודעות דרך למידה ללא חוויה, אנחנו עושים קפיצות מהירות מדי או מדלגים על סדר השלבים. אם האיחוד יגיע מהר מדי וקודם לייחוד, נפסיד את מהות האיחוד, וגרוע מכך, אפשר להחטיא למהות ואז לחטוא בעיוורון של תחושה שהגענו. כאשר מתחילים או ממהרים לשלב של "לא כלום" ורצון לאיחוד עם האחר או הרוח, זה נעשה ממקום בוסרי שעוד לא גילה את האני, שלא נענה לצרכים וחסכים, וכך נעשה מעבר מהיר ולא מדויק לתחושה שטחית של אחדות ואהבה, מה שבהמשך ישוב למצבי "ייחוד" בצורה הרסנית ואנוכית, לא תמיד עם היכולת לראות זאת. לא פעם מתרחשים מצבי צרימה וניתוק, בהם מתוך כיוון של "אחדות" אנשים מגיעים להתנגשות עם צרכים בסיסיים ודפוסים נרקיסיסטיים שלא נענו בזמנם. לא פלא שבעידן בו הדיבור על אחדות מהיר וקל, מתמעטים הקשרים המחזיקים בה למעשה לאורך זמן.
מילן קונדרה בספרו "ההנאה שבאטיות" מחבר בין זיכרון ואיטיות, שכחה ומהירות, כש"דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השכחה"[8]. הוא מתאר נהג אופנוע מהיר שעוקף אותו ומקשר זאת למיניות משימתית שאבדה לה איטיות המשחק. העולם המהיר מתעצל ללכת באיטיות לפי שלבים התפתחותיים, ואנחנו מתקדמים במהירות שיא מדלגים לעבר הלא נודע, ומאבדים משהו בדרך. רבי נחמן מציע להאט חזרה אחורה, ולמצוא שכחה מתוך האטה ועצירה, לא מתוך מהירות. השכחה מגיעה אחרי הזיכרונות. יש משהו באבדן הזהות שחייב לקרות רק אחרי שפגשנו אותה וגילינו את הייחודיות שלנו, של המשפחה שלנו, הסיפור, הנרטיב. נוכל לוותר על זה רק אם ניתן לעצמנו קודם את כל המקום והכבוד להכיר את עצמנו לעומק, את הדפוסים, החסכים, הבליטות והשקעים, ההיסטוריה והסיפורים. לשמוע את סבא וסבתא מסבירים למה יהודים הכי טובים, לפני שאני רצה לבעוט בזה. קודם לשמוע. אחר כך, אחרי שנתתי מקום, שהקשבתי בכבוד, אז מגיע הרגע שבו אפשר לשחרר את הסיפור, ההגדרה והנרטיב. שם יכול להתפנות מקום אמיתי אל האחר, הזר ואפילו האויב של הסיפור. הזהות הפרטיקולארית היא נקודת היציאה לזו הכללית, ואז אפשר להיות פתוחה ממקום כנה ולא מרצון להיות מה שאני לא. שם אין זהות ואין ספינות ואין מגדלור לגויים.
בסוף נאמר לחבורת הזוכרים במגדל "שובו אל ספינותיכם". מהמקום שהצליח להיות ללא ספינה וללא סיפור אפשר לחזור למשחק. כעת אפשר לחיות בתוך ההגדרות, הזהויות, ולנהל איתן דיאלוג עם זיכרון שזו אשליה שבירה. זו בחירה מהפכנית של מי שרוצה להישאר בשיח, במציאות, ולא לייצר משהו חלופי מן הצד. זה מלך ויועץ שלו שמוכנים לאכול מהתבואה המשגעת ולסמן את עצמם[9]. לשכוח את הזיכרון ולזכור את השכחה. זה להצליח לפגוש אמירות זהותיות ואפילו גזעניות, לא להזדהות ולא להדוף, לכבד את העבר ואת העתיד, ולייצר מהלך מפרה וכנה בין הייחוד לאיחוד. ז'אק דרידה נשאל מהי שירה ואמר: "את נשאלת לוותר על הידע. ולדעת היטב ולעולם לא לשכוח. שלחי לחופש את התרבות, אך בבערותך המלומדת, אל תשכחי לעולם את מה שהקרבת בדרך, בעברך בדרך"[10]. עבור דרידה השירה היא מפגש עם הדבר שאינו ניתן לנגיעה, הסוד, וכדי לגעת בו הוא מציע לשלוח לחופשי את הזהות התרבותית, ולזכור את קרבנות השכחה, את הדרך. בערות מלומדת היא בערות שמגיעה מבחירה, לשכוח לאחר ההתלמדות. סוד הבערות השנייה שזוכרת את התהוותה הוא סוד הקבצן שזוכר את הרגע שלפני הלבשת הזהויות, ובזכות עיוורונו רואה אמת ולא נופל שבי בקסמה של הייחודיות המתקשטת או האחדות הנמהרת.
[1] מתוך "מת'אנווי", יצירתו הגדולה של ג'לאל א-דין רומי בפרסית.
[2] ברונו שולץ (חנויות קינמון) מציע עידן גאוני של מפגש אנושי ללא זיכרון הקשר. אני זוכרת חווית קריאה מהולה בפחד.
[3] הקבצן הראשון בסיפור "שבעת הקבצנים", בתוך: סיפורי מעשיות, ר' נחמן.
[6] קרישנמורטי, י. (1997) לגעת במהות, כתר הוצאה לאור.
[7] גרין, א.י. (1980) בעל הייסורים, הוצאת עם עובד.
[8] קונדרה, מ. (1995) ההנאה שבאיטיות, הוצאת זמורה ביתן.
[9] סיפור נוסף- התבואה המשגעת, בתוך: משלים שאחרי סיפורי מעשיות, רבי נחמן.
[10] דרידה, ז'. (2012), מהי שירה. בתוך: "גוף תפילה", קובץ מאת מכון מופ"ת. הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת.