מיתוס וחלום

מיתוסים הם חלומות ציבוריים; חלומות הם מיתוסים פרטיים.
לכן האיכויות, הדמויות והמצבים שהאנושות חווה בדמיון המיתי מבטאים עובדות של התודעה. אלו הו עובדות נפשיות המתגשמות בבדיון החומר.
פרויד ראה בחלומות ובחזיונות – בין אם הם אישיים ובין אם מיתולוגיים – כסוג של נוירוזות תרבותיות; דבר מה המנסה להסתיר, לבטא או לעבד דחפים מיניים מודחקים.
יונג, לעומת זאת, חשב כי התמונות של המיתולוגיה והדת משרתות מטרות חיוביות ומעודדות חיים. לדעתו לכל האיברים בגוף – לא רק לאיברי המין – יש מטרות ומניעים פנימיים, חלקם מודעים וחלקם לא.
התודעה מכוונות-החוץ שלנו, העוסקת בענייני היומיום, יכולה לאבד קשר עם כוחות פנימיים אלו. אך אם מבינים את המיתוסים לאשורה, הם מהווים אמצעי ליצירת קשר מחודש. הם מספרים לנו בשפה תמונתית על כוחות הנפש שביכולתנו להכיר ואף לשלב בחיינו, כוחות שעיצבו את הרוח האנושית מאז ומתמיד, ולכן מייצגים חוכמה שבזכותה שרדנו לאורך ההיסטוריה.
לפיכך המיתוסים לעולם לא יוחלפו על ידי ממצאי המדע, המתייחסים לעולם החיצוני, ולא למעמקים אליהם אנו נכנסים בשינה. על ידי דיאלוג עם כוחות פנימיים אלו, דרך החלומות והלימוד של המיתוסים, אנו יכולים להכיר ולהשלים עם האופק הרחב יותר של חיינו, עם העצמי הפנימי, העמוק והתבוני שלנו.
באותו אופן, חברה שמוקירה את המיתוסים שלה ושומרת עליהם חיים, תהיה מוזנת מהרובד העמוק, העשיר והיציב ביותר של הרוח האנושית.
אך כאן יש גם סכנה חמורה – הסכנה להיסחף על ידי החלום האישי או המיתוס המסורתי הרחק מעולם התודעה המודרנית, וכך להיתקע בדפוסים קדומים של רגש ומחשבה, שאינם מתאימים עוד לחיים כיום.
מה שנדרש, אם כן, הוא דיאלוג – לא היקבעות. דיאלוג של צורות סימבוליות, הנובעות מהתת-מודע ומוכרות על ידי המודע באינטראקציה מתמשכת. חברה שלא מאפשרת משחק שכזה, אלא נצמדת לחלומות מסורתיים ואמיתות נצחיות, בעודה חוסמת את חידושי התודעה, ההיגיון והעובדות, נדונה לחזור על ההיסטוריה הכאובה של המין האנושי.

ג'וזף קמפבל, 1972