ספר הטאו

הסיפור שלנו מתחיל במאה ה-6 לפני הספירה. זוהי אחת התקופות המעניינות והייחודיות בהיסטוריה האנושית, שכן פתאום, ובתווך זמן קצר מאוד (כ-100-200 שנה), אנחנו רואים התפוצצות רעיונית וחברתית בעולם כולו, מעין התפרצות של הרוח, הסוחפת איתה מקומות רבים בו זמנית.

ביוון, למשל, אנחנו מוצאים את סוקרטס, אפלטון ואריסטו, שביחד ניסחו את העקרונות הבסיסיים של כל תרבות המערב. בסין, קונפוציוס מעמיד כ-2500 תלמידים, ומלמד אותם את הדרך בה צועד העם הסיני עד היום. דרומה משם, חכמי הודו מעלים על הכתב את האופנישאדות, בהן מופיע כבר הגרעין של רוב המחשבה ההינדואיסטית. באותו הזמן, הנסיך סידהרתה גאוטמה – הוא הבודהה – זוכה להארה, ומנסה ללמד אחרים איך להגיע אליה בדרך המכונה בודהיזם. בפרס, הנביא זרתוסטרה מייסד דת חדשה, שעיקריה עומדים בבסיס התפיסה המונותאיסטית, גם זו היהודית. ובינתיים בירושלים, שבי ציון חוזרים מפרס ומקימים את בית המקדש השני. במובן מסוים, אפשר להגיד שזו התקופה בה מוקמת רוב התשתית הרוחנית של העולם שלנו. 

באותה תקופה, גם כן בסין, אנחנו נתקלים בדמות בשם לאו דזה (הילד הזקן או המאסטר הזקן). לאו דזה משמש כפקיד בארמון הקיסר, והוא אחראי על הארכיון הלאומי. הוא איש מוזר, מעופף, כזה שאוהב להתבודד בטבע, אבל כולם מכבדים אותו ומתייחסים אליו כחכם עמוק במיוחד. אפילו קונפוציוס (ששמו הסיני, דרך אגב, הוא קונג פו דזה), אמר שאף פעם לא ראה איש גדול כמו לאו דזה. על פי האגדה, בנקודה מסוימת מבין לאו דזה שאין לו מה לעשות בארמון יותר (אולי אחרי שהקיסר מינה דווקא את קונפוציוס לשר החינוך), ולכן הוא מחליט לצאת אל ההרים. 

אחרי מסע ארוך הוא מגיע לקצה הממלכה, ושם הוא פוגש שומר גבול חביב וקצת משועמם. השומר לא רוצה לתת ללאו דזה להמשיך מבלי לשמוע כמה דברי חוכמה, ולאו דזה נענה לבקשתו, וחונה במקום. השניים מדברים, הזמן עובר, ופתאום, בלי לשים לב, חולפים להם כמה חודשים אי שם בקצה הממלכה. יום אחד, משאיר לאו דזה ספר צנוע בין 5000 מילים אצל השומר, ונעלם בהרים… וכך התגלגל לידנו הספר המכונה 'דאו דה ג'ינג': אוסף של דברי חוכמה עתיקים מאוד, שעובדו בשירים פואטיים על ידי לאו דזה עצמו. 

אז על מה בעצם לאו דזה מדבר? כשמתחילים לקרוא את ספרו, מבינים מהר מאוד שהוא מנסה לתאר לנו משהו מסתורי מאוד שנקרא דאו, או טאו (שזה אותו דבר, פשוט בהגייה שונה). עם הזמן, ספר הדאו יהפוך להיות הבסיס לתפיסת החיים הדאואיסטית, וגם לספר השני הכי מתורגם בעולם, אחרי התנ"ך. אך הסיבה שיש לספר הזה כל כך הרבה תרגומים, היא לא רק בגלל אופיו המפליא והחמקמק, אלא גם בגלל האתגר הטמון בתרגום של השפה הסינית. לכן, לפני שנצלול אל הדאו, כדאי שנבין קצת את המסגרת בה הוא נהגה. 

נתחיל משם הספר – שכאמור קוראים לו דאו – דה – ג'ינג. למילה 'דאו' עצמה יש כמה פירושים אפשריים. היא אומרת 'דרך', אבל גם 'דפוס' או 'עיקרון' (של הקיום), ואפילו 'דיבור' או 'לדבר'. לכן כשאנו קוראים את שורות הפתיחה המפורסמות של הספר "הדאו שניתן לדבר עליו הוא לא הדאו הנצחי", באנגלית (ובסינית) זה נשמע כמו "the dao that can be daoed is not the eternal dao", או "הדאו שניתן לעשות לו דאו הוא לא הדאו האמיתי". אם אנסה לתרגם זאת באופן הגיוני לעברית, אומר ש"הדרך שניתן לתאר אותה במילים היא לא הדפוס האמיתי, או המרקם הלא-מילולי, של העולם". אך זה כבר פירוש שדורש עוד הבהרות, אליהן נגיע בהמשך. 

כרגע, נוכל גם לראות שהמילה 'דאו' דומה במובן מסוים למילה היוונית 'לוגוס', שאף היא מציינת גם 'עקרון רציונלי של הקיום' וגם 'מילה'. מעבר לזה, לאו דזה אומר לנו ש'דאו' זה גם סתם צליל בסיסי ומהותי לקיום, כמו אום, או יה, בעוד שכתיבת המילה מורכבת משתי סימניות סיניות – אחת שאומרת 'ראש' או 'אדם', ואחת שאומרת 'ללכת'. לכן, אפשר לתרגם את המילה 'דאו' כ'ללכת בראש', 'לנוע בזרם המרכזי של הקיום', 'להיות עם הראש במציאות עצמה', וכדומה. המילה השנייה שמופיעה בכותרת הספר היא 'דה', ובאופן כללי היא אומרת 'סגולה','virtue', או 'כוח פנימי', בדומה לסגולה המרפאת של צמח מסוים. והמילה האחרונה, 'ג'ינג', מציינת ספר גדול או קאנוני. לכן כשמתרגמים את ה'דאו דה ג'ינג', חלק קוראים לו 'הספר של סגולת הדרך' או 'ספר הדרך והסגולה', בעוד שאחרים מכנים אותו 'דרך האמצע ומופעיה' או 'הדפוס וסגולותיו', ויש כאלו שפשוט אומרים 'ספר הדאו' או אפילו 'הלאו דזה' על שם מחברו. 

מעבר לכך, חשוב שנבין כי השפה הסינית עצמה לא מורכבת מאותיות (כמו שפות שמיות), אלא מסימניות – מתמונות או ציורים שמייצגים מילים באופן ישיר, ולפעמים אפילו נראות כמו הדבר שהן מתארות (המילה 'אדם', למשל, מצוירת כאיש הולך(人. בנוסף, השפה הסינית הקלאסית לא מכילה את אותם סימני פיסוק וניקוד שאנו משתמשים בהם, מה שהופך אותה למרחב של דגשים, יחסים והקשרים. כשהסימנית 'שנג' (生Shēng ) למשל, מופיעה לבדה, היא יכולה לשמש כפועל שמשמעו 'ללדת' או 'להיוולד'; אך כשהיא מופיעה כשנייה בהרכב, כמו במילה 'שיושנג' (Xuéshēng, 學生) משמעה 'תלמיד'. ודגש זה על יחסים והתאמות יוצר גישה מגוונת יותר אל מושגים ורעיונות. מילים כמו 'הוויה', 'מהות', 'קיום' 'מציאות' ו'אמת', מילים שבעברית הן שמות עצם עם קיום עצמאי, יכולות לתאר בסינית גם תהליכים, תיאורים ופעולות – הכל לפי ההקשר. 

לכן יש המון דרכים לתרגם את השירים של ספר הדאו, מה שהופך אותו לסוג של ציור מופשט – מעין סמל מורכב, או מבחן רורשך מילולי, בו כל אחד יכול לקרוא את נפשו שלו. ועדיין, ברור שהספר לא היה מצליח כל כך, ולא היה בעל השפעה תרבותית ורוחנית עמוקה כל כך, אם לא היה עובר בו איזשהו חוט שני, איזשהו דפוס מרכזי או מהות שניתן להרגיש אותה. דפוס זה, כאמור, עומד בבסיס דרך החיים הדאואיסטית, ואני מאמין שגם היום יש לנו הרבה מה ללמוד ממנה. בפרק הבא, ננסה להבין קצת יותר את הדאו עצמו, ונראה איך גם אנחנו יכולים להתחבר אליו…