אלדוס האקסלי – הפילוסופיה הנצחית

נקודת המוצא שלנו היא הדוקטרינה הפסיכולוגית – 'אתה הוא זה' (that art thou). והשאלה המציגה עצמה כעת באופן טבעי היא שאלה מטאפיזית: מהו אותו 'זה' שהאדם יכול להדמות אליו?                

לשאלה הזו, הפילוסופיה הנצחית הציגה תמיד ובכל מקום את אותה התשובה. המצע האלוהי של כל הקיים הוא אבסולוט רוחני, בלתי ניתן לתיאור מצד המחשבה המושגית, אך במקרים מסוימים, כזה הניתן לחוויה ישירה ואף הגשמה אנושית.                 

המוחלט הזה הוא האלוהים-ללא-צורה של המיסטיקה ההינדואית והנוצרית. והמטרה העליונה של בני-האדם, הסיבה האולטימטיבית לקיומנו, היא ידיעה מאחדת של המצע האלוהי הזה – ידיעה שיכולה להגיע רק לאלו המוכנים 'למות לעצמי', ובכך לעשות מקום לאלוהים. לצערנו, בכל דור ודור רק מעטים ישיגו את המטרה העליונה של הקיום האנושי; אך ההזדמנות להגיע לידיעה מאחדת כזו תוצע בדרך זו או אחרת בעולם עד שכל היצורים המודעים יתממשו כמי שהם באמת. 

למצע האבסולוטי של כל הקיום יש גם צד פרסונלי. הפעילות של בראהמן היא איסוורה (isvara), ואיסוורה מתגלמת בשילוש ההינדואי, ובהמשך, גם ביישויות הנוספות בפנתאון ההודי. באותו אופן, האלוהות חסרת-האפיון והתארים של המיסטיקה הנוצרית מתגלמת בשלושת הפנים של השילוש הקדוש, להן ניתן לשייך תכונות אנושיות כגון חכמה, טוב לב, רחמים ואהבה. 

לבסוף, ישנה גם ההתגלמות של האל באדם. אדם אלוהי זה מכיל את אותן איכויות של האל הפרסונלי, אך מבטא אותן תחת המגבלות הנובעות בהכרח מגוף חומרי שנולד בעולם ברגע מסוים. עבור נוצרים, הייתה ויכלה להיות רק התגלמות אלוהית אחת שכזו. להינדואים יכולות להיות ואף ישנן הרבה התגלמויות כאלו. ואכן, מיסטיקנים מערביים ומזרחיים ההולכים בדרך ההתמסרות מניחים ואף חווים ישירות את ההתגלמות האלוהית כעובדה מתחדשת תדיר של הקיום. ישו תמיד נולד מחדש בתוך הנשמה באמצעות האב, והריקוד של קרישנה הוא הסמל הפסאודו-היסטורי של האמת הפסיכולוגית הנצחית – העובדה כי ביחס לאלוהים, הנשמה האישית היא תמיד נקבית ופסיבית, היינו כזו שיכולה להיחדר ולהתמלא על ידי האלוהי. 

הבודהיזם המאהיאני מלמד את אותן דוקטרינות מטאפיזיות במושגים של 'שלושת הגופים' של הבודהה: הדרמהקאיה האבסולוטי, הידוע גם כבודהה הקדמוני, כתודעה או כאור הבהיר של הריק; הסמבהוקאיה, המקביל לאיסוורה או לאלוהים הפרסונלי של הדתות המונותאיסטיות; ולבסוף הנירמנהקאיה, הגוף החומרי, בו הלוגוס מתגלם בעולם בתור הבודהה ההיסטורי. ועבור הסופים, האמיתי (al-haqq) נחשב כתהום האלוהי הנמצא תחת אללה הפרסונלי, בעת שמוחמד נחשב להתגלמות החוץ-היסטורית של הלוגוס. 

ניתן לעבוד את אלוהים דרך כל אחד מהמופעים שלו. אך התעקשות על פנים מסוימות בלבד עלולה להוביל לסכנות רוחניות קשות. לכן, אם ניגש אל אלוהים מתוך הנחה שהוא רק השליט הפרסונלי הנשגב והכל-יכול של העולם, נסתכן ביצירת דת של טקסים, קורבנות מפייסים (בעלות טבע נוראי לרוב) ומצוות הלכתיות. זוהי תוצאה הכרחית, שכן אם אלוהים הוא שליט בלתי-נגיש הנמצא אי-שם בעודו מצווה הוראות מסתוריות, דת שכזו מתאימה בהחלט. לכן הדבר הטוב ביותר שניתן לומר על דת של מצוות טקסיות הוא שהיא משפרת התנהגות. אך היא בקושי מצליחה לשנות את האופי, ולא עושה שום דבר על מנת לשנות את התודעה. 

המצב נהיה טוב יותר כשהאל הפרסונלי הנשגב והכל-יכול נתפס גם כאב אוהב. העבודה הכנה של אל כזה משנה את האופי וכן את ההתנהגות, ויכולה אף לשנות במעט את התודעה. אך המהפך השלם של התודעה, אותו מצב המכונה הארה או גאולה, יכול להגיע רק כשחושבים על אלוהים ועובדים אותו לאור הפילוסופיה הנצחית – כאיממנטי וטרנצנדנטי בו זמנית; היינו גם כממשות הפנימית של כל הקיים, וגם כממשות נשגבת וחיצונית לקיום האנושי; גם כדבר שהוא אנחנו מלכתחילה, וגם כדבר המדריך אותנו בתהליך השחרור של עצמנו, בדרך אל מה שמעבר לנו.