אידברות

מאת דניאל אראל

טעותי הראשונה טמונה בכתיבת מילים אלו. אך כדי להסביר זאת, נדונתי לתעות בין מילים נוספות:

לילה נטול כוכבים של יבשת אחרת, ואורות מרצדים בצדו הקפוא של החלון. בצד שלי, הקור לובש צורת אדים ואני על סף הערוּת, נסחף במחול המנצנץ באוויר, ונעלם. האם היה זה חלום צלול או שמא צלילות חלומית? שכן ברגע אחד הייתה פנימיותי שלובה עם כל שמחוץ לי בזרם אחיד. דבר לא הפריד בין מה שרחש בתוכי ובין מה שהתרחש מסביב, על אף שהבחנתי בהם בבירור. ולמרות שחוויתי הכל מנקודת מבטי, ממרכז תודעתי ממוקד, לא הייתה זו הפרדה חדה, לעומתית, אלא כמו זו של גל הנשטף בדממה אל החוף. אירוע מבודד, המבטא את האוקיינוס כולו.

מחשבות שונות עלו ושקעו, תחושות גם כן. אך מעל הכל, או מתחת לכל, לא היה עוד שום 'אני' אשר ממנו נבעו הדברים. רק פכפוך של מילים, ואדוותיהן ~ שקט. הייתה זו תחושת אושר כמותה לא חוויתי מימי, תחושת מלאות, חיוּת ושלווה חמימה, אשר ליוותה אותי עד אור הבוקר. כשהתעוררתי, טיפות שטופות שמש זרמו ונקוו לסירוגין על זגוגית החלון, במה שנראה כתחרות שובבה על תשומת לבי. חייכתי לעצמי ונשפתי על הזכוכית ברכוּת, תורם בהבל פי לריקוד חרישי זה של העולם.

ניסיוני האישי להבין ולתאר חוויה זו, כלומר להשתמש בשפה על מנת לכונן שקט הוא מתעתע מעצם טבעו. זהו ניסיון שנועד, ככל פרדוקס, להיכשל מראש. שכן מצד אחד, כתיבה מצריכה את האמונה שיהיה מי שיקרא, מי שיבין, ומשמעות הדבר היא שהחוויה ניתנת להידברות. אך מצד שני, החוויה האמורה היא בדיוק זו בה האחיזה בדברים נחלשת, בה מילים מאבדות מקסמן והגלים נסוגים אל הים.

לפיכך מוטיבציה נוספת לכתיבה  – אמיתית לא פחות – היא דווקא חוסר השקט שאני חש בשאר הזמן. אותו זמזום תמידי ביני לבין עצמי, בין רצונות, פחדים, שמחות, דאגות ותקוות, הנובע מהרצון להבין. למרבה הצער, חוסר נחת זה תופח ככל שאני מנסה לרדת לעומקו. אך אומרים כי לעיתים, כשכל המאמצים להבין, לתפוש ולהשיג כבר נוסו ללא הצלחה, התשוקה לכך שוככת, ומשהו משתחרר. המילים, אפוא, הן ניסיוני להתאמץ עד תום.

פתיתי שלג על חלון. תצלום: ג'ולי פאלק

*

המצב האנושי הוא לכל הפחות מצב מוזר, וזאת מכמה בחינות. מצד אחד, פליאה גדולה היא שאנו מודעים, שהננו מכירים ויכולים לדעת את עצמנו, וכן את הקוסמוס בו אנו חיים, שביכולתנו לבנות רפסודת עץ וללמוד לשוט, ושבכוחנו לתהות על גורלנו ולגלות בו משמעות. ומצד שני, עם כל גילוי, עם כל הבנה, עלולה להתגבש גם ההבחנה המכאיבה אודות כל הדברים שאיננו יודעים, ואולי אף שאין ביכולתנו לדעת. עלולה להתעורר בנו המחשבה כי המציאות שאנו חווים היא אך פיסה מהמציאות כפי שהיא, וכי מיטב ההסברים נוטים להשאירנו משתוממים, מחוץ למהותה הגמורה.

לפיכך אין זה מפתיע כי תרבויות רבות הצמיחו מתוכן אנשים אשר ניסו לבוא במגע אינטימי יותר עם אותה 'מציאות', וזאת במטרה להבין את מהות הקיום, כמו גם את מהותם שלהם. אלו אשר ניסו לעשות זאת, ואף טענו כי הצליחו, קוראים לשיאו של חיפוש זה 'החוויה המיסטית'. המיסטיקנים, כך נאמר, הם אלו אשר מפליגים מעבר להשוואות, מעבר להבדלים המפרידים בין התופעות השונות. הם מגיעים למקום בו נגוזים הפחד, הכאב, האשמה והחרדה, בעודם נמצאים במצב בל-יתואר של התרוממות רוח, שוויון-נפש ושלמות. מיסטיקנים מסוימים אף יראו בכך איחוד של ה'אני' עם המציאות כשלעצמה.

על פניה, החוויה המיסטית נראית סבוכה לפחות כמו המצב האנושי עצמו, מה שמוביל אנשים רבים לזלזל ברעיון כולו. הם רואים את המיסטיקה כשריד עתיק לחשיבה דתית ולא רציונלית, אשר במקרה הטוב מציעה לאנשים תקוות שווא, ובמקרה הרע מסיטה אותם מהנורמות המקובלות בחברה. אך מצד שני, נראה כי עולמנו רווי מתמיד ב'תוכן מיסטי'. ספרים, הרצאות, סדנאות, מורים, מדריכים, כנסים, אירועים ותוכניות. כולם קוראים לי ולך ולעוד אלפי נוודים רוחניים 'לחוות את המציאות באופן מלא יותר', 'להגשים את עצמנו', 'לדעת את האמת המוחלטת של ההוויה' ועוד ועוד הבטחות, ריאליות יותר או פחות. בירור רעיון החוויה המיסטית נראה אפוא הכרחי.

מקורו של המונח 'מיסטיקה' במילה היוונית μυω (myo) שמשמעה 'להחביא' או 'להסתיר'. בעולם ההלניסטי, 'המיסטי' יוחס לטקסים דתיים סודיים, ורק בשלבים מאוחרים יותר החל המושג לכלול שיטות אשר כוונו לחוויה ישירה של הנשגב. בדרך כלל, מיסטיקנים רואים בחוויה המיסטית חלק ממשימה גדולה יותר, המכוונת לטרנספורמציה אנושית, ולא מטרה בפני עצמה. כך, באופן כללי ניתן לחשוב על המיסטיקה כאסופה מובחנת של מנהגים, טקסטים, מוסדות ומסורות המכוונים לשינוי תודעתו של האדם.

במובנה הרחב, החוויה המיסטית הינה חוויה המעניקה היכרות עם מציאויות או עם מצבים שלא ניתן לחוותם באמצעות תפישה חושית רגילה או אינטרוספקציה סטנדרטית. במובנה הצר יותר, נוספת להגדרה ההתייחסות כי החוויה האמורה היא זו של אחדוּת, כלומר שהיא מערבת מיסוס, טשטוש או ביטול של נפרדוּת. דוגמאות לכך הינן חוויית היותו של הטבע 'אחד', האיחוד עם האל (למשל במיסטיקה הנוצרית), החוויה ההינדית כי אטמן הוא ברהאמן (כי העצמי או הנשמה זהים לנצחי ולאבסולוטי) וחווית ההארה הבודהיסטית.

אך את החוויה המיסטית אין אנו מוצאים רק בדת ובפילוסופיה, אלא גם באמנות ובספרות, בהגות, במדעים, בספורט, במשחק ואף בחיי היומיום. חוויה זו יכולה לבוא ולהיעלם כלעומת שבאה, ויש הטוענים כי היא משוללת כל הגיון. אך לאורך הדורות היו גם אלו אשר ניסו להשיגה באופן שיטתי (ואף דיווחו כי הצליחו), ובכך יכלו ללמד עליה זכות ביצירתיות רבה.

יצירתיות זו מתבטאת לרוב בשזירת אלמנטים מהחוויה האישית לכדי אמירה אמנותית וחינוכית על המציאות. כשהוא מתבודד ביער, יספר המיסטיקן על 'אחדותו של הטבע'; כשהיא יושבת למדיטציה במנזר זן, תקרא הנזירה למציאות 'ריקה'; כשהוא מלמד על חמלה, יאמר האיש המואר כי 'אלוהים הוא אהבה'. אמירות אלו, כמובן, משפיעות בחזרה על החוויה, ובכך מהוות הן סוג של בריאת עולם מעגלית. כדברי הפילוסוף בן-עמי שרפשטיין, "האדם המיטיב ביותר לברוא את העולם הוא המדען או האמן, אך המדען עצמו הוא אמן, האמן מיסטיקן, והמיסטיקן הוא מדען ואמן... הואיל וכולם יוצרים, הרי המדען, האמן והמיסטיקן דומים הם ביסודם, במובן מה. קו הדמיון ביניהם הוא חיוכו של הבודהא".

"לוטוס", תצלום: אנה מאייקובסקה

חלקנו זכינו לטעום מאותו קו דמיון מחויך, אף אם לא קראנו לו בשם (ואולי בדיוק מטעם זה). יכול היה זה להיות בעת טיול שקט בטבע, כאשר לפתע גילינו כי אין שם אף 'אחד' המביט על הנוף; אולי היה זה טקס שאמאני מלא ריקודים וחומרים משונים, עת תחושת ההפרדה בין המציאות 'שבחוץ' והאני ש'בפנים' התמוססה לה; יכול היה זה להיות בעת תפילה דתית, או באירוע שעל סף המוות; ואולי גם סתם כך, בעת פעילות יומיומית כגון שירה, ריקוד, נגינה או ריצה. פתאום שמנו לב ש'איבדנו את עצמנו', וברגע זה היינו הכל, והכל קרה דרכנו. הבחירה הייתה פשוטה, והיצירתיות אינסופית. נמצאנו במרחב שאתלטים ומוזיקאים קוראים לו ה-‘Zone’, ופסיכולוגים מתארים כמצב של 'Flow'; כאשר ה'אני' לא היה שם, בנפרד מהפעולה, ועדיין הכל נעשה – בריכוז גבוה, מעורבות מוחלטת והנאה צרופה, בתחושה כי זוהי החוויה האולטימטיבית האפשרית.

אחדות בהירה בין ה'אני' למציאות כפי שהיא. כך אפוא אגדיר את החוויה המיסטית. אך עדיין ישנן כמה שאלות המטרידות אותי באופן אישי. השאלה הראשונה היא כיצד ניתן להגיע לאותה חוויה נכספת, לאותו איחוד אולטימטיבי עם המציאות? והשאלה השנייה, ואולי אף הדחופה יותר, היא מדוע רוב האנשים, במשך רוב הזמן, אינם חווים את האחדות האמורה, מעבר לאותן הצצות רנדומליות?

במילים אחרות, מדוע איננו נמצאים ב-'Zone' או מרגישים תחושת 'Flow' באופן עקבי, גם בעת שתיית תה עם חבר או ויכוח עם בת זוג? וכיצד ניתן להגיע למצב חופשי ומאושר שכזה? מצב בו, כדברי המיסטיקן ההודי אושו, "אתה קיים באלוהים, ואלוהים קיים בך. אז שום דבר רע לא יכול לקרות דרכך. אז חייך הם סגולה. אז עצם הנשימה שלך היא מדיטציה. אז אתה הולך וזו שירה. אז אתה יושב בשקט וזהו ריקוד. אז אתה ברכה לעולם. אתה מבורך".

לדעתי, בעיות אלו הינן שלובות. אך זאת לא במובן הפשוט של היותן קשורות זו בזו, אלא בכך שהניסיון לענות על אחת מהן מוביל בהכרח ליצירת השניה. שכן החוויה המיסטית אינה במהותה חוויה על-טבעית העומדת 'מחוץ לעולם'. אין מדובר באירוע נשגב בו זוכים אלו שוויתרו על כל השאר, אלא במצב החווייתי הבסיסי, הקודם לכל ניסיון להשיגו – במילים או במעשה. כשהלב פועם והאוזן שומעת, ללא כל מאמץ פעיל מצדנו, כשהמוזיקה סוחפת, ואנו נעים מבלי לדעת איך לרקוד, כשירח עולה ומחשבה נחשבת, אך שניהם אינם נזקפים לזכותנו. כפי שנכתב באוסף פסוקי הזן 'זנרין קושו': "אווזי הבר אינם מתכוונים להטיל את בבואתם; המים אינם שוקלים לקבל את צלמם" –  זוהי הזרימה היומיומית של הדברים עצמם, כפי שהם נחווים באופן ישיר, עכשיו.

אולם למרבה האירוניה, עצם הניסיון להשיג חוויה זו הוא המונע מאיתנו להגשימה. כפי שהניסיון 'להתנהג בטבעיות' מעודד בעיקר נוירוטיות, והרצון להדחיק צחוק רק מעורר אותו יותר, כך הניסיון להבין, לתפוש ו'לקבע' במילים את חוויית הזרימה האחדותית רק קוטע אותה, ובזאת חותר תחתיה. האם בעצם הבקשה לקבל דבר-מה, איני מניח כבר שאין לי אותו? האם בעצם החיפוש, איני טוען שאיבדתי משהו? לפיכך ההתחקות המחשבתית אחר המצב המיסטי היא זו הממקמת אותו 'אי-שם', כלומר 'לא אצלי'. השאיפה לאחדות היא זו המניחה נפרדות מלכתחילה.

אך האם משמעות הדבר היא שעל מנת לחוות את האחדות המיסטית יש לזנוח לחלוטין את המושגים, התפישות, הרעיונות והתובנות שלנו? האם בכלל ניתן לעשות זאת? על פניו, נראה שזוהי עמדתן של מסורות רוחניות רבות. כך למשל נפתח ה'דאו טה צ'ינג', ספרו של המיסטיקן הסיני לאו דזה: "הדאו שניתן להגדירו אינו הדאו הנצחי".באופן דומה אנו מוצאים את ג'ואנג דזה הדאואיסט, באומרו כי "כשתופשים את המשמעות, זונחים את המילים, בדיוק כפי שדייג, משתפס את הדג, שוכח את הרשת". הפילוסוף היווני אנכסימנדרוס, למשל, חשב כי המקור האחד של העולם (האינסוף) מוגדר בחוסר אפיון קבוע. ובשביל שפינוזה, דרגת הידע הגבוהה ביותר עירבה תובנה אינטואיטיבית ולא מושגית, אשר אפשרה לתפוש את מהות הדברים, ובכך להגיע להגשמה.

רשתות דיג סיניות, קוצ'י, קרלה, הודו. תצלום: Richard Evea

בכל המסורות הללו המציאות בכללותה הוגדרה ראשית באי היענותה להידברות. זוהי הטענה בדבר האינאפביליות (Ineffability), או טענת ה'אידברות', כפי שאקרא לה, על פיה החוויה המיסטית – חווית האחדות עם המציאות כפי שהיא – פשוט אינה ניתנת לתיאור מלא בשפה. רובן של מסורות אלו אף הלכו צעד נוסף, וטענו כי אין זה רק שהמציאות עצמה הינה אידברותית, כלומר בלתי ניתנת להמשגה באופן עקרוני, אלא שכדי לחוות את האחדות עמה יש ראשית 'להתרוקן' מכל תוכן תודעתי רגיל. עלינו, במילים אחרות, 'לפנות מקום' לחוויה של האמיתי, הנצחי, שהינו מעל ומעבר ומעבר לטבענו החושי והמושגי.

אך מצד שני, הרי גם האמירה כי 'המציאות אינה ניתנת לתיאור מלא בשפה' מהווה אמירה כלשהי. ואכן, ההוגים שטענו כך אמרו עוד הרבה יותר. באמירות אלו, הוגי האידברות לא בהכרח סתרו את עצמם, אלא שהדרך בה השתמשו בשפה ביטאה את הכרתם בגבולותיה, ובעצם כך גם את מרחב הפתרון לסתירה, התָחום בגבולות אלו.

במובן זה, השפה אינה רק מחביאה ומסתירה את המציאות, אינה רק מפרידה אותנו מהמיסטי, אלא מהווה גם חלק מהותי מהדרך שלנו 'חזרה' אל אותה חוויה אחדותית נכספת. חוויה זו,  אינה עומדת 'מעל ומעבר' למושגים, אלא ביניהם. שכן לא משנה באיזו עוצמה שוללת מסורת רוחנית כלשהי את ההיאחזות בהבלי השפה, עוצמה זו מתבטאת – תרתי משמע – בספרים, בתרגילים, בהנחיות, בפרדוקסים, בתפילות ובאינספור מבעים לשוניים אחרים, השואפים לכונן מעט שקט בין אינספור ההסחות המילוליות.

על מנת לבצע את עבודתה נאמנה, השניות הלשונית של השפה המיסטית – בה המילים מביעות בנחרצות את חוסר תוכלתן – חייבת לערב מנגנונים מיוחדים להשמדה עצמית. כך למשל מצהיר הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין על יצר 'ההרסנות העצמית' של משנתו: "טענותיי מובנות בצורה זו – מי שמבין אותי מכיר לבסוף בכך שטענות אלו הן חסרות מובן, כשהוא טיפס החוצה דרכן, עליהן ומעליהן (עליו כביכול לזרוק את הסולם, לאחר שטיפס עליו)".

באופן דומה, אך אניגמטי יותר, אנו מוצאים את לאו דזה, בהכרזתו כי "אלה שיודעים אינם מדברים, ואלה שמדברים אינם יודעים". וכך, באחד המשלים המפורסמים בקאנון הבודהיסטי, 'משל הרפסודה', מסביר הבודהא לנזיריו כיצד יש להתייחס לתורתו – "ככזו שמטרתה לחצות ולעבור הלאה, ולא לשמש כמושא אחיזה":

לשם הדגמה מספר בודהא על אדם היוצא למסע, ובדרכו נתקל בנהר רחב שמימיו גועשים ומציפים את החוף, בעוד שהגדה השנייה של הנהר בטוחה. אך לצערו אין הוא רואה סירה לחצות בה את הנהר, ואף לא גשר. מהרהר אפוא האדם: 'זהו נהר רחב וגועש וגדה זו מפחידה ומסוכנת, בעוד שהגדה מנגד רגועה ובטוחה. נניח שאאסוף קני סוף, ענפים ועלווה ואקלע מהם רפסודה'. ואותו אדם אכן אוסף זרדים, קני סוף, ועלווה וקולע מהם רפסודה. כך, כשהוא נישא על גבי הרפסודה, מגיע הוא לבסוף לגדה השנייה. אך משחצה את הנהר והגיעו אל חוף מבטחים הוא חושב: 'הרפסודה הזו הייתה לי לעזר רב, היא נשאה אותי וכך יכולתי להגיע אל הגדה שמנגד. אם כך, האם עלי להרימה ולשאת אותה על ראשי או על כתפיי לאן שלא אלך?'

ודאי שלא, מבהיר בודהא בהמשילו את הרפסודה לדרך הרעיונית שהציע לתלמידיו. תורתו אינה דוקטרינה רשמית, עליה יש להגן ולשמור. מצב כזה שוב יוביל להזדהות עם מושגים, לנסיון 'לתפוש' את זרימת החיים, מה שיגרום לחוסר נחת ארוך טווח. על פי בודהא, כל הגישות המטאפיזיות בהן נאחזים מעבר לצורך מובילות לבלבול ולקשיים. לכן הוא מבקש שנקשיב היטב לדבריו, נבין כי תורתו הינה אך אמצעי לשחרור, ואז נניח גם אותה בצד על מנת להתרכז בחוויה הישירה, זו העומדת מעבר לרעיונות שלנו אודותיה.

היחס הכפול שבין השפה לדברים עצמם מתבטא באופן נוסף, הנכנס ל'עובי הקורה' של המטאפורה אותה מציע הבודהא. אלו למשל דבריו של לאו דזה ב"ספר הדאו": "סגולת הקבוע (דאו) תספיק, ותשוב להיות בול עץ. דע את הלבן, שמור על השחור, והיה מופת לעולם"; וכן: "כשבול עץ מתפרק עושים ממנו כלים; החכם משתמש בהם ונעשה ראשון לשרים". בול העץ מסמן כאן את המהות הממשית והראשונית שמאחורי הדברים, את הפוטנציאל האינסופי, המתבטל עת פירוקו של העץ לאלפי שימושים. עם החלוקה של 'המהות הראשונית', מתחילים לצוץ כלים שונים להתמודדות עם המציאות – סרגלים, בתים, רפסודות וכדומה. כלים אלו אומנם מועילים ושימושיים, אך החכם רואה גם מעבר לחלוקות הללו, וזוכר את הממשות האחדותית העומדת מעבר להן – את הדאו המופתי העומד בבסיס הניגודים והתופעות.

פלטה של צבעים. תצלום: Kusakabe

באותו אופן, גם מילים מציעות לנו אינספור כלים מועילים להתמודדות עם המציאות. כמו סרגל, בית או רפסודה, הן משמשות אותנו לתחום, להכיל ולהעביר רעיונות. אך כבר אמרנו כי כאשר 'מבינים את המשמעות, ניתן לזנוח את המילים'. לכן ממשיך צ'אונג דזה ושואל "היכן אמצא את האדם אשר שכח את המילים, על מנת שאוכל להחליף איתו מילה?" שכן כל מילותינו מהוות לדידו אך ביטוי להתפרקות של אותה מהות בסיסית, של אותו שקט פוטנציאלי העומד לפני החלוקה, במצב של פשטות מרובת אפשרויות.

פשטות שקטה וראשונית זו, על אף אינספור אפשרויותיה, אינה 'מורכבת', אך יש להדגיש כי גם אין משמעה פשטנות. העיקרון המהותי בה הוא זה של המונח הסיני 'לי' (lǐ), שבין מובניו הרבים ניתן למצוא את הרעיונות 'מרקם', 'תבונה' ו'עקרון'. אטימולוגית, מקור המילה בעורקים של אבן הירקן (Jade), או בחריצים שבעץ, בסיבים שבשריר ובשבילים שבין חלקות האורז. כך התמונה העולה ממנה היא זו של מערכת קווים מסועפת המתלכדת למרקם אחד. זהו העיקרון האוניברסלי של הסדר, המובע בנימים 'מחוסרי צורה', כלומר בדוגמאות מסובכות ולא סימטריות אך בעלות קסם ויופי רב.

בהקשר לדבריו של לאו דזה, וביחס לתפישת האחדות עם המציאות שאנו מנסים לטפח, נסו כעת 'לדעת את הלבן ולשמור על השחור' באופן הבא: הסתכלו על עמוד זה בעיניים משוחררות, לא ממוקדות, ושימו לב לעורקים הלבנים היורדים ועולים ברחבי הדף, לאפיקים השזורים בין האותיות, ולשבילים החצובים בין המילים והמשפטים. לאט לאט, מרקם 'חסר צורה' אך בעל סדר כלשהו יתגבש למול עיניכם; זהו אותו ה'לי' הדאואיסטי, בו הריבוי אינו מתבטא בצורה מורכבת, אלא בחוויה רצופה של אחדות פשוטה ואלגנטית. הרווחים מאפשרים את המילים בדיוק כפי שהמילים מכוננות את הרווחים.

אם כן, מטרתי היתה לבחון את האפשרות על פיה המציאות היומיומית היא כבר מיסטית, בעוד שהשפה הן מוציאה אותנו לחיפוש אחריה, והן מחזירה אותנו לנקודת ההתחלה. זוהי, כאמור, המטרה האישית שהצבתי לעצמי בתחילת הדרך, ובאופן משעשע, זוהי גם ההבנה כי מעולם לא היה צורך לצאת למסע. אך הבנה זו, יש להדגיש, אינה מושגת בניתוח הגיוני, המחלק את החוויה למקטעים נפרדים של סיבות, תוצאות ותובנות. היא מתבטאת בשקט, בהתבוננות שלווה ולא מפוצלת, אשר כמו בריקוד, בנגינה, במשחק ובתהייה, מסתכלת על הכל ו'תופשת את העניין' בתחושה. במובן זה, לא היה ממש צורך לקרוא את הכל, שכן התרגיל האמור הוא תקציר החיבור.